כשסיימנו את השירות הצבאי רצינו רק לרקוד, בבר אתון באוניברסיטה בירושלים, בקולוסיאום בתל אביב, במרתף הבניין אצל רון. רק רונית (השם האמיתי שמור במערכת) לא הצטרפה. היא רצתה להיות רופאה! יום ולילה היתה קוראת, לומדת ומשננת לקראת הפסיכומטרי. לפטפט בטלפון לא היה לה זמן. יום אחד כשהגיחה לכמה דקות, ישבנו יחד על הספסל ושאלתי אותה: למה? את כל כך רוצה לעזור לאנשים? גם, ענתה, וגם כי זה מקצוע הכי משמעותי ויוקרתי ועם השנים אהיה מנתחת ועשירה ואולי קצת מפורסמת. לא יותר קל לשחק בטלנובלה שאלתי? והיא גיחכה. היום אני מעט יותר מבינה...
